חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת בבא מציעא ס״א

1 תד"ה אם אינו ענין, ויצא בפחות משוה פרוטה, בפשוטו היה נראה דהיינו דוקא היכא דהלואה והריבית יחד לא היה בו ש"פ כגון שהלוה לו חצי פרוטה בעד ג' רביעי פרוטה או חצי פרוטה בפרוטה אבל בהלוה לו פרוטה בעד פרוטה וחצי אף דהריבית הוא פחות משוה פרוטה אסור, דכמו דהמיעוט דקרקע הוא רק קרקע בקרקע אבל במעות והריבית קרקע הוי ריבית כדמסקו תוס', וכן בהיפוך היכא דהלוה קרקע בקרקע והריבית מעות הוי ריבית כמ"ש הסמ"ע, וא"כ י"ל דהמיעוט פחות מש"פ הוא רק באופן זה דהלואה היא פחות מש"פ, אבל באמת נסתר זה מדברי תוס' כתובות דהוכיחו דאין ריבית פחות מש"פ מדאמרי' דלא לכתוב ריבית ותיתי מגזל ואונאה, הא מ"מ צריך לריבית פחות מש"פ ע"ש. ואם נימא דבהלוה פרוטה בפרוטה ומחצה הוי ריבית עדיין יקשה דאיך נלמד זה מגזל ואונאה הא מה שמחסר ממון חבירו הוא רק חצי פרוטה דא"ב משום גזל ומה בכך דהלוה לו פרוטה הא ילפי' מגזל דהוא רק על לקיחת ריבית דמחסר ממון חבירו, אע"כ מוכח דגם בכה"ג ליכא ריבית, אבל מ"מ לקושטא דמלתא לא ידעתי היטב איך מחלקים הלמוד כלל ופרט לחצאין דלגבי קרקע ממעטים רק דהלואה וריבית הכל קרקע ולגבי פחות מש"פ ממעטים אף דהלואה הים פרוטה והריבית חצי פרוטה:

2 תד"ה אם וכו' והא דאמר בערכין גבי בתי ערי חומה. קשה לי דהא לשיטתם לקמן דף סז ע"ב ד"ה ולא ישכור דהא דאמרי' בערכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא, דלא גרע ממשכנתא בלא נכייתא דליכא רבית דאורייתא, א"כ אזדא לה ראיית תוס' דהכא, דשפיר י"ל דבהלואת מעות ורבית קרקע אינו דאורייתא מ"מ מדרבנן אסור וכדמשמע להדיא בר"ן כתובות, וביותר דעדיפא הו"ל לאתויי ראיה מסוגיא דלקמן והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאים וכו' ומאי פריך הא שפיר דבדינינו אין מוציאין מטעם רבית קרקע דע"ז ודאי ל"ש הכלל דכל שבדיניהם מוציאין, דא"כ בקיצור ליפרך והרי רבית קרקע, אלא ודאי דרב ספרא בא ליתן כלל רק לידע מה דהוי קציצ' ומה דלא הוי, אבל מה דל"ש גבי קרקע דין רבי' אינו בכלל דבאמ' הוי רבית קצוצה אלא דהתורה התירה א"כ מאי פריך ממשכנתא הא מדין קרקע בדיניהם אין מוציאין, וזהו לכאורה ראיה ברורה, ואולי י"ל דהדין אף אם דבקרקע א"ב רבית דאורייתא אפ"ה מוציאין, דאף דבאבק רבית אין מוציאין היינו היכא דבעצמותו א"ב רבית גמור כגון דהוי דרך מקח או שאר קנין וכדומה, אבל היכא דהרבית הוא רבית מעליא כגון רבית קרקע אלא דהתורה התירה בזה כיון דחכמים תקנו גם בקרקע רבית כעין דאורייתא תיקון, ודין רבית קרקע כדין רבית מטלטלין לכל מילי. וא"כ אין ראיה מזה דשפיר פריך הש"ס ממשכנתא דמדין קרקע יהא הדין בדינינו מוציאין, ויש תבלין לסברא זו ממה דמבואר בב"י סי' קס"ט בשם הרמב"ם בההוא דאם העמידו אצל ישראל ס"ל כשיטת רש"י דאף בלא נשא ונתן ביד אסור ע"כ משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מ"מ הדין דיוצא בדיינים והיינו ע"כ כנ"ל כיון דבעצמותו הוי רבית מעליא אלא דהחסרון דאין שליחות לעכו"ם בזה כיון דאמרו חכמים דיש שליחות יש לו כל חומרי דשליח ישראל, ה"נ י"ל בקרקע. ומ"מ אין ללמוד מזה לדינא דס"ל להתוס' כן לקושטא דמלתא ויהיה הדין לפי ההלכה דבהלוה קרקע בקרקע והרבית קרקע דמוציאין, די"ל דלדינא ס"ל בכל רבית דרבנן אין מוציאין, וכדחלקו כמעט כל הפוסקים על הרמב"ם וכדקיי"ל בש"ע שם, וביותר דאף לשיטת הרמב"ם יש לחלק דדוקא בההוא דאין שליחות לעכו"ם דמה שהחמירו דיש שליחות לא אמרו כן דוקא על רבית רק דזהו כלל בכל מילי דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. מש"ה לא מקרי רבית דרבנן דמכח הכלל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ממילא נעשה בו רבית גמור, משא"כ ברבית קרקע דחכמים החמירו לענין רבית והם אמרו שיהיה בזה דין רבית ואינו שייכות כלל לדין אחר רק תקנתם היה על הרבית ונכלל זה בכלל רבית דרבנן. וכעין זה חילק בת"ה, אלא דהתוס' לא רצו לעשות מזה הוכחה, דאפשר לדחות דברבית דרבנן כי האי מוציאין, אבל לדינא י"ל שמודים גם ברבית קרקע א"י בדיינים והכי משמע להדיא בדברי האחרונים לדינא רסי' קס"א:

3 גמרא לכובש ש"ש. מכאן משמע להדיא דקרא דלא תעשוק את רעך מיירי ג"כ משכיר, מדלא קאמר דל"ת קאי לכובש מה שבידו מחבירו בהלואה או פקדון וכובש ש"ש מאן דכר שמי', וגם מדאמרי' בענינא דשכיר כתיב משמע להדי' דה"נ קרא מיירי בשכיר והיינו כפירש"י בחומש אהך קרא דלא תעשוק דמיירי בשכיר, אבל מדברי הרמב"ם ריש הל' גזילה, ובסמ"ג מבואר דכובש הלואה או פקדון היינו עושק, וצ"ע, והנה לשיטת רש"י הנ"ל דמיירי רק בשכר שכיר הא דבאמת לא מוקמי' דלא תגזול לכובש הלואה ופקדון דאף דאינו מענינא דקרא דלא תעשוק, הא מ"מ נראה דלא נצריך לאוקמי' לעבור עליו בב' לאוין, והיינו דכובש הלואה או פקדון נפקא ג"כ מרבית ואונאה דדוקא בכובש ש"ש לא נפקא כיון דלא מטי לידי' מעולם, אבל הלואה ופקדון אף דבהיתרא אתי לידיה מ"מ כיון דמטי לידיה דחבריה ילפי' מרבית ואונאה וכדדייק לישנא דרש"י בשמעתין ה"נ משמע לקמן דף קי"א ואי אשמעי' עושק דלא אתי לידיה ול"ק דבהיתרא אתי לידיה משמע בזה. ובזה יש לכוון בקושית תוס' לעיל דף כ"ו ע"ב ד"ה אינו עובר אי משום דבהיתרא אתי לידיה הא בכובש ש"ש איכא לאו וכו' ודבריהם לכאורה תמוה דהא מש"ש ליכא ראיה דהתם טרח בה. ואי ס"ל דקרא דלא תעשוק מיירי בכל עושק לא הו"ל למנקט ביה דוקא לכובש ש"ש. וגם הלשון הא בכובש דמשמע דבא ללמוד זה מזה יהיה בפשוטו. הא באמת מ"מ בכובש פקדון איכא לאו משום דלא תעשוק. ואולי י"ל דכוונתם דיש ללמוד כובש בפקדון מבינייהו מגזל וכובש ש"ש דאם נפרוך מה לגזל דבאיסורא אתי לידיה כובש ש"ש יוכיח. ואי דכובש ש"ש טרח בהו. גזל יוכיח. ולפי הנ"ל י"ל בפשוטה דקושייתם כך היא דע"כ גם כובש פקדון דבהיתרא אתי לידי' וילפי' מרבית דאל"כ לוקמי קרא דלא תגזול לגופו בכובש פקדון. ואי דלשון גזל לא משמע אלא היכא דבאיסורא אתי לידי' דומי' דגזל את החנית כמ"ש רש"י. וע"ז הוכיח דהא באמת מוכח להך קרא דלא תגזול על כובש ש"ש דבהיתרא אתי לידי' א"כ חזינן דאפשר לפרש כן בלשון דגזל. וא"כ אף דמכובש ש"ש ליכא למילף דשאני התם דטרח ביה. מ"מ אדמוקי בכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין נוקמי לגופו בכובש פקדון. אע"כ דגזל נפקא מרבי' ואונאה. וק"ל:

4 תד"ה לעבור בב' לאוין. וי"ל משום דלא לקי וכו', ע' במהרש"א, בפשוטו היה נ"ל ע"פ מה דאמרי' בפ"ק דתמורה לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין. א"כ כי מוקמי' לה בכובש ש"ש נ"מ דהוי ב' לאוין לקי אחדא. אבל אי מוקמי בגזלה לא לקי דחד לאו דלמדנו מרבית ואונאה הא אין מזהירין מן הדין וחד לאו ניתק לעשה. אח"כ ראיתי שרבים דשו בדרך זה בספרי האחרונים ומכללם בת' שאגת אריה. אמנם קושית המהרש"א לנכון למ"ש תוס' זבחים דף קיז דדוקא אם העשה סמוכה לב' לאוין כמו בתמורה הוא דאינו מנתק לב' לאוין אבל בעלמא דהעשה מרוחק מנתק להב' לאוין. וא"כ הכא דוהשב את העושק אינו סמוך להב' לאוין מנתק להב' לאוין. ואף דתוס' חולין דף פא כתבו בע"א דבעי דוקא ב' לאוין סמוכים. כבר כ' לנכון בשער המלך דדברי תוס' כפשטן תמוהין דהא לאו דלא תגזול ולא תעשוק הם באמת סמוכין זה לזה. אע"כ דליתא כלל. וצ"ל כמ"ש בזבחים דבעי שהעשה סמוכה. ובעיקר קושיא היה נ"ל לרבא לשיטתיה דס"ל לעיל בפ' הזהב דמעות אינו קונה וקרא מיירי ביחד לו כלי והפקידו וחזר ונטלו ממנו ותרי גווני פקדון. א"כ ליכא עשה בעושק דעושק דהתם הוי גזילת הכלי דכבר נקנה הכלי בעד העושק. אח"כ הראו לי שכ"כ הפ"י בהקדמתו. והנאני שכוונתי לדעתו הגדולה. וכבר כתבנו לעיל מזה פ' הזהב ע"ש. והנה בעיקר היסוד דברי תוס' הנ"ל דהיכא דאין הלאוין סמוכים לעשה נתקו כולם. לכאורה ראיה ברורה לזה מדאמרי' לקמן דר"נ וראב"י פוטרים המלוה והערב שיש בהם קום ועשה ואמאי הוי רבית ניתק לעשה הא איכא כמה לאוין ונימא לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין. ומצאתי בשאגת אריה שהוא נקט לדברי תוספות חולין הנ"ל כפשטן דבעי דוקא ב' לאוין סמוכים זה לזה. וכ' זה לראיה ממה דרבית מקרי ניתק לעשה. אף דאיכא כמה לאוין והוא תמוה דהא גם ברבית ב' לאוין סמוכים דאת כספך לא תתן בנשך דדרשי' בנשך ומרבית אכסף וכן אאוכל. וא"כ איכא ב' לאוין סמוכים נשך ותרבית. אבל לדברי תוס' זבחים הנ"ל ניחא כיון דהעשה אינה סמוכה ללאוין. ואף דהעשה דוחי אחיך עמך סמוכה להלאו דואל תקח מאתו. מ"מ מלשון התוס' זבחים משמע דתלי באם הב' לאוין סמוכים משמע דסמוכים לכך שלא יהא מנותק שניהם. ואף אם נימא דעיקר הסברא דכאן דהלאוין סמוכים לעשה אמרי' דהעשה מנתק רק הלאו שבצדו וסמוך לו. אבל לא ללאו שלפניו ורחוק ממנו, אבל היכא דאין העשה סמוכה כיון דע"כ מנתק ללאו הרחוק מנתק לכולהו דמה בין זה לזה. וא"כ לכאורה גם ברבית דהעשה סמוכה ללאו אי נימא דנותק רק להלאו דסמוך ולא להרחוק. מ"מ י"ל דאם סברת תוס' בחולין אמת דבעי ב' לאוין סמוכות דע"י סמיכתן מאלמי אלומי זה לזה והיינו דתרתי בעי דב' לאוין וגם העשה סמוכים דאז אמרי' דהעשה מנתק רק להלאו הסמוך ולא לאידך לאו כיון דסמוך ללאו השני וא"כ ברבית דהעשה יכול לנתק לאו דאל תקח ולאו דאת כספך. דהא הנך לאוי' אינם סמוכים וכיון דניתק העשה לאו דרחוק ממילא הנך לאוין דנשך ותרבית אף דסמוכים מ"מ כיון דהעשה מנתק חד מהן נתקו שניהם כיון דאין העשה סמוכה להם. ואולם לאידך תירוצא דתוס' חולין דדוקא דומי' דתמורה דליכא עשה. א"כ כיון דאינו עושה מעשה בידים. אבל בעלמא אתי עשה ועקר ב' לאוין הקושי' במקומה עומדת אמאי הוי רבית ניתק לעשה: והנלע"ד דהרי באמת צריכים להבין למאי צריכים לומר דגזילה הוי ניתק לעשה ולא לקי הא בלא"ה כיון דכ' והשיב דצריך לשלם הגזילה ממילא קיימא הכלל דאינו לוקה ומשלם. וצ"ל דהיינו אומרי' דוהשיב הגזילה מיירי רק בלא אתרו בי' וכמו שהדין בכ"מ דחייבי מלקות שוגגים חייבים. אבל באתרו ביה יהיה הדין דמלקי לקי ממונא לא משלם. ואולם לפ"ז לכאורה ליתא לקושי' תוס' חולין וזבחים הנ"ל דאמאי הוי גזל ניתק לעשה הא הוי ב' לאוין. הא י"ל דמכח דניתק לעשה וההכרח לתקן הלאו ממילא גם בהתרו בי' צריך להשיב הגזילה לתקן עכ"פ הלאו וממילא א"א ללקות על הלאו הב' דהא אינו לוקה ומשלם. וצ"ל דהקושי' תוס' למה דקיי"ל בסנהדרין דף עב ע"א גבי מחתרת דדוקא בשברן אבל באיתנייהו בעינא צריך להחזירם דלא מקרי תשלומים כיון שהם בעין וממילא הם של בעלים א"כ שפיר קשה בגזילה דהא לוקה מחמת דלא אתי חד עשה ומנתק ב' לאוין ואף דמשיב הגזילה זה לא מקרי תשלומים כיון דהוא בעין. ולפ"ז ניחא דבנידן הרבית דמיד שקבל הרבית קנה הרבית וא"צ להחזיר בעין אלא דמצוה עליו להשיב דמי' מכח העשה דוחי אחיך עמך. וא"צ להחזיר בעין. כמבואר לקמן גבי גלימא מפקי' מיניה. דאף דתוס' בב"ק דף קי"ב ע"א כ' דלא קנה הרבית דהוי כמו מתנה בטעות היינו לס"ד דהש"ס. אבל למאי דמסקי' שם דהטעם דלדידי' אזהר לברי' לא אזהר אמרי' מדלא אזהר לברי' ע"כ דקנה הרבית כשלוקח וזה ברור. וא"כ כיון דהעשה בא לנתק ממילא אף בהתרו צריך להחזיר הרבית לתקן הלאו וממילא לא לקי על לאו הב' כיון דאינו לוקה ומשלם. דהרבית אף שהוא בעין הוי כמו אינו בעין כיון דמיד נקנה לו. וא"צ להחזיר בעין כנלענ"ד בעזה"י:

5 בא"ד וא"ת היכי ס"ד למימר דגזל גוי אסור וכו'. ע' במהרש"א. ולענ"ד דגם לפי האמת יקשה הא מבואר בהמקבל דמקרא דרעיך ממעטים רק נכרי אבל לא גר תושב, וא"כ אצטריך לא תגזול לגר תושב. דמרבי' ליכא למילף דהא בגר תושב ליכא רבית כדאיתא לקמן דף עא ויעויין ברמב"ם ריש הל' גזילה איזה גזל וכו' איזה עושק וכו'. ותמוה עליו מסוגיא דמסקי' דכולה בעושק ולעבור בב' לאוין. ולענ"ד י"ל דלכאורה קשה למאי דאמר רב כהנא לעיל דף נה ע"א זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. א"כ ליכא למילף בגזל מאונאה דהא אצטריך גזל על ש"פ דאינו באונאה. ובהכרח צ"ל דרבא ס"ל כלוי דס"ל התם יש אונאה לפרוטות. וא"כ לפי ההלכה דפסק הרמב"ם פי"ב מהל' מכירה כרב כהנא דאין אונאה לפרוטות א"כ ממילא אצטריך קרא לגופא לגזל פרוטה:

6 גמרא מה טעמא דר"י. מ"ט דר"א. לכאורה קשה אי דסברא החיצונה דרבית קצוצה יוצאה לא בעי טעמא. ואם מסברא החיצונה אינו יוצאה לא בעי מ"ט דר"י. והיה נראה כפי המבואר בפ"ב דתמורה דלרבא דאמר כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני. מהראוי דר"ק יוצאה. ולמאן דס"ל א"ע מהני מהראוי דא"י אלא דמסיק התם דאיכא סברא לכאן ולכאן מקראי וכדהכא. וא"כ י"ל הא דבעי מ"ט דר"י היינו דלמה דקיי"ל כרבא היה הדין דיוצאה. ומה דבעי מ"ט דר"א היינו דבעי לאסוקי דדברי ר"א לכ"ע אף לאביי באופן דבעי לאסוקי דפלוגתא דר"י ור"א בין לאביי בין לרבא מש"ה בעי הטעם דתרווייהו דמסברא י"ל דתלי' באביי ורבא. וביותר י"ל דהא דפריך מ"ט דר"א ולא ניחא ליה בטעמא דרבא דא"ע לא מהני דלהך טעמא גם אבק רבית יהא הדין דיוצאה. דגם מלתא דרבנן בכלל דא"ע לא מהני כמ"ש האחרונים גבי קונה בשבת. אע"כ דלאו מה"ט אתינן עלה. ולזה משני דילפי' מקרא דוחי אחיך עמך. והא דבאמת דגם לרבא דא"ע לא מהני אבק רבית א"י היינו מהא דדרשי' לברי' לא אזהר. מזה מוכח דהכא ברבית הוא דא"ע לא מהני דמיד שקבל קנאה. ואפי' בע"ח לא הוי רק דמוטל עליו עשה להחזיר הרבית מש"ה אבק רבית דליכא עשה אינו יוצאה: גם י"ל דמאי דפרכי' מ"ט דר"א היינו דמסתמא קאמר אף דאתרו ביה דיוצאה בדיינים ויקשה הא קיי"ל בכל מקום דמלקא לקי ממונא לא משלם. וה"נ נימא הכא ואף דלס"ד כל כמה דלא ידעי' קרא דוחי אחיך עמך דמיניה ילפי' דלברי' לא אזהר הדין דלא זכה כלל ברבית כי יש גזילה בידו. כמ"ש תוס' ב"ק דף קיב ע"א וא"כ ל"ש בי' אינו לוקה ומשלם כיון דהוי בעינא כמו דקיי"ל במחתרת. מ"מ הא סתמא קאמר אף בנאבד הרבית מידו דצריך לשלם מכיסו. ובזה יקשה הא אינו לוקה ומשלם. והא דפרכי' מ"ט דר"י היינו דר"י סתם קאמר אף בלא אתרו, א"כ דסתמא קאמר אף אם הרבית קיים דברשות הבעלים קאי. וק"ל:

7 תד"ה רבא אמר. לא בא אלא ליישב וכו'. ע' במהרש"א. לפענ"ד בפשוטו ניחא דלמסקנא דקיימי' תנאי היא לא מדייקי' לומר דאיידי דתנא סיפא בדידהו אלא קיימי' בפשוטו דדיוקא הא אביהם חייב להחזיר. דהאי תנא סבר באמת דיוצאה בדיינים. א"כ אף דרבא לעצמו סבר דא"י. מ"מ ס"ל דהך ברייתא ס"ל דיוצאה. וא"כ ממה דיורשים אינן מחוייבים להחזיר נפשוט דרשות יורש כרשות לוקח והיה מהראוי לפסוק עכ"פ לענין זה כהברייתא. ולזה דחו דלברי' לא אזהר ופשוט. ודע דלישנא דתוס' ב"ק דף קיב ע"א במ"ש ולכך אינם חייבים להחזיר דמע"פ אינו גובה מהיורשים. לשון זה תמוה דהא קיי"ל מע"פ גובה מהיורשים והיה להו לומר עדים דהמעות אלו הם מטלטלין ואינם משתעבדים ובעיקר מלתא מבואר בסוגיא דב"ק הנ"ל במה דבעי רמב"ח להוכיח דרשות יורש כרשות לוקח דמי. והי' ס"ל דהמלוה לא זכה הרבית וכגזילה אצלו. לכאורה קשה למה דאיתא בח"מ סי' צו סי"ג בשם ת' גאון דאשה שלוותה אם תודה שממון ההלואה מצוי בידה משתלם המלוה ממנה. וע' בב"י שם דה"ה אם ההלואה בעצמו אינו בעין אלא מה דאתי מחמתייהו הוא בעין. ולמד מזה דיש לזה קדימה לשאר בע"ח כיון דשלו עדיין הוא בעין דאף דאין נקנה להלוקח ורק דמים הוא חייב ע"ש. ולמד כן מדברי הרי"ף פרק המקבל דמדמי לה לעסקא א"כ כי היכי דבלוותה גובה מבעלה אף דהוי כיורש ולוקח מ"מ כל שהמעות הלואה עדיין בעין גובה מלוה. א"כ ה"נ מהראוי בלוה שמת והלואה עדיין בעין דגובה מהיורשין אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ה"מ כי היכי דגובה מהבעל ה"נ גובה מיורשים. א"כ מה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא אביהם כשאר בע"ח והמעות שנקנה לאביהם עדיין בעין. בזה י"ל דזו גרע דבעלמא דמה שזוכה רק מכחה כגון בעל ויורשים בזה בבעין צריכים לשלם. אבל הכא דאביהם לא זכה בזה כלל והיורשים המה הקונים מדין שינוי רשות והוי כיתומים שקנו מטלטלין. אמנם לפ"ז יהא מוכרח דתוס' לא ס"ל כתשו' גאון ומה דנקטו בקושייתם דאף אם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי'. הא אביהם זכה כשקיבל. והיורשים ירשוהו ואמאי גובה מהם הא מע"פ אינו גובה מהיורשים. או כמש"ל מטלטלי דיתמי לא משעבדי. ועדיפא היה להו להקשות דמה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא באמת זכה אביהם במעות כשקיבל מהלוה, וא"כ המה באו מכחו וכיון דהמעות עדיין בעין לשתלם מהם ואולי דלא פסיקא להו להקשות בכח מדין זה. ולזה קושי' רק בדרך ממנ"פ דמה הפרש יש בין אי רשות יורש כרשות לוקח או לא. הא בין כך וב"כ אביהם זכה במעות ונעשה רק בע"ח. ולפי תירוצם ניחא דלא זכה אביהם דהוי כגזל בידו. ושפיר י"ל כנ"ל כיון דהם זוכין מחמת עצמם מכח שינוי רשות הוי כיתומים שקנו מטלטלים. ויעויין בתשו' צמח צדק סי' קט"ז שהשיג על הב"ח דמדאמרי' להכי קרא לי' עסקא דמשמע דוקא בעסקא כיון דאין רשאי לאבדו. אבל בעלמא אע"ג דהוא בעין דהוי מטלטלין דיתמי מחלק שם בין זה לההוא דתשובת גאון הנ"ל דבעל אין לו זכות בממון אלא דאחרים הוא כיון שהוא בעין וממילא יטול הבע"ח ע"ש. והיינו דעכ"פ יש חילוק דיורשים דזוכים מעצמם משל אביהם זוכין גם בהלואה אף דהמעות בעין. אבל גבי בעל לא תקנו לו לזכות בשל אחרים במה שהוא בעין. ועדיין ל"ע לדינא. ובעיקר דברי תוס' שכתבו דרבא לעצמו ס"ל דרבית קצוצה א"י. הוא תמוה דהא מסוגיא דלקמן דף סה ע"א רבא אמר הלכתא מפקי' מיניה מבואר דס"ל לרבא דיוצא בדיינים. ויותר היה נ"ל לתרץ דרבא דאמר הכא מיתורא דקרא שמיע לי' ואליבא דר"י קאמר וליה לא שמיע ליה, וצע"ג: